להיכן נעלמה הסקרנות

למשרד החינוך דרוש/ה דון קישוט

תסכול מתמשך
תסכול מתמשך

כיצד יוצרים מציאות? ישנן דרכים רבות בכדי ליצור מציאות. ניתן לייצר מציאות חדשה, יש מאין. עם זאת, ניתן ליצור מציאות מתוך הקיים, ניתן לקחת את המוגמר ולעצב אותו כחומר ביד היוצר.

למערכת החינוך כיום ישנן בעיות ותחלואים רבים, אבל היא שורדת והיא תמשיך לשרוד לעד וזאת משום הפונקציונאליות שלה, קרי, לשמש מוסד המאפשר את המשכיות מערך הייצור,  כפי שמרקס הציג זאת לפני כמעל למאה שנה.

במסגרת פונקציונאליות זו מערכת החינוך מספקת שירותי שמירה לילדים בזמן שהוריהם מעצימים את כוחות השוק. כמו-כן המערכת מייצרת את דור העובדים הבא, הן כחוטבי עצים והן כאנשי מגדלי השן ומגדלי הזכוכית, קרי האקדמאים ואנשי ההיי-טק.

אך בתוך כל בליל היומיום נשכחת אחת ממטרותיה המרכזיות של מערכת החינוך; לפתח את האדם כסובייקט ולא כאובייקט. להמשיך לפתח את האדם כאמצעי פונקציונאלי לחברה בה הוא חי, אך בדרך הוליסטית ובריאה יותר לחברה ולאדם. קרי, כאינדיבידואל המסוגל לייצר בעצמו “מחשבה טהורה” שאינה לכודה בקונספציות שאבד עליהן הכלח או בכאלו שמטרתן לשרת את המנגנונים העתידיים אליהם הילד והילדה אמורים להגיע לאחר שיסיימו את חובותיהם הנוספים למדינה.

לאורך שנותיי באקדמיה למדתי דברים רבים משמעותיים ולעומתם נכחתי באינספור שעות מבוזבזות של ידע ותו לאו. אך בתוך עולם מופלא זה של מסדרונות אינסופיים של ספרים ותיאוריות שאבק הזמן משכיח אותן מאוזן כל, ניתן לי כלי אחד, והוא, “כיצד להבדיל בין תופעה בלתי רצויה לבין בעיה”.

התופעות הבלתי רצויות קיימות מסביבנו בכל מקום, אך לא כל בעיה יכולה לצמצם תופעה בלתי רצויה. כמו-כן, הבחירה של הבעיה טומנת בחובה פתרונות שונים. לדוגמא, אם התופעה הבלתי רצויה שתגרום פצצת אטום שתוטל על מדינת ישראל הינו המוות של מאות אלפי אזרחים. הרי הבעיה יכולה להיות אחת משתיים; האחת טמונה בכך שלישראל אין מערכת שתוכל להגן עליה מפני פצצת אטום והשנייה נוגעת בכך שלמדינת ישראל אין מערך הגנה על העורף מפני הפצצה והנזק אותה היא זורה. בשני המקרים פתרון הבעיה בא לצמצם את התופעה הבלתי רצויה של ההרג וההרס הרב, אך ניסוח ומיקוד הבעיה באופנן שונה מביא בתורו לפתרונות שונים בתכלית, האחד פתרון הגנתי והשני הינו התקפי ועל כן יש לבחור בקפידה את הבעיה וכי הגדרתה טומנת בחובה את פתרונותיה.

כפי שאני רואה זאת, במדינת ישראל, נכון לשנת 2012, התופעה הבלתי רצויה במערכת החינוך טמונה במטרתה הבלתי פורמלית. מטרה זו, שאינה מצוינת במפורש בחוק המתייחס למטרות החינוך של המדינה, הינה השימוש בבחינות הבגרות כמנגנון סינון למערכת ההשכלה הגבוהה.

כיום תעודת הבגרות בכלל ובחינות הבגרות בפרט משמשות ככלי עזר במערך הסינון האקדמאי.

אחד מהפתרונות האפשריים הינו לבטל לחלוטין את בחינות הבגרות, פתרון זה, קורץ ככל שיהיה, מכיל בתוכו שתי נקודות תורפה…

בחינות הבגרות מדכאות כל יצירתיות, סקרנות ובזיק של חיות בקרב התלמידים. הבחינות הופכות להיות המהות ולא המטרות המוצהרות הנגזרות מחוק החינוך הממלכתי, הריהן פיתוח החשיבה וההבנה.

התהליכים המעטים שהתרחשו בחינוך בשנים האחרונות לפיתוח מטרות אלו (בחלקם מבית מדרשה של ד”ר ענת זהר, כיו”ר המזכירות הפדגוגית) אינם נוגעים במהות הבעיה ולכן לא יוכלו לשנותה, זאת למרות כל הרצון הטוב.

המערכת החינוך ניתן להצביע על תופעות בלתי רצויות מולן רבות. החל ממורים שחוקים וכלה במערכות פדגוגיות שאינן עומדות במבחן הזמן, אך יותר מכל, ניתן לומר שהתופעה הבלתי רצויה הגדולה ביותר טמונה בחוסר הסקרנות, היצירתיות ואי פיתוח ההבנה והחשיבה בקרב התלמידים. כאשר הבעיה שיש לפתור בכדי לצמצם את אותה תופעה בלתי רצויה מתייחסת  לשינוייה של מטרת החינוך (הבלתי כתובה) הריהי, קיום בחינות הבגרות.

הפתרונות שעומדים בפתחנו בכדי לפתור את בעיה זו הינם רבים ושונים אלו מאלו. אחד מהפתרונות האפשריים הינו לבטל לחלוטין את בחינות הבגרות, פתרון זה, קורץ ככל שיהיה, מכיל בתוכו שתי נקודות תורפה, האחת מתייחסת לעצם העובדה שאין מנגנון סינון תחליפי לקבלה לאוניברסיטאות  אקוויוולנטי במשקלו לזו של תעודת הבגרות. נכון, ישנם מנגנונים חליפיים, כדוגמת המבחן הפסיכומטרי, אך עדיין מנגנון זה אינו מקובל ברמה המערכתית, הן בעקבות החסרונות האנדמיים לבחינה הפסיכומטרית והן בעקבות העדר מנגנון סינון גם לתחומי לימוד בהם הבגרות משמשת כחסם סינון יחידי (כפי שנדרש בחלק ממסלולי הלימוד למקצועות הטכניים).

אי-לכך יש למצוא פתרון המהווה שילוב בין השניים. פתרון המאפשר מחד גיסא, לשמש כמנגנון סינון הולם, הנוצר בתקופת לימודיו של התלמיד ומאידך גיסא, מנגנון שיאפשר את קיום מטרתו החיונית של המוסד הבית-ספרי, והיא לפתח את האדם. לא לקראת חיי עבודה ושבלוניות מחשבתית אלא לקראת עולם אינסופי של פתיחות מחשבתית, עולם של הסקת מסקנות והבנת תהליכים. עולם של סקרנות ודמיון.

הדבר המפליא הוא, שהפתרון הטוב ביותר לבעיה זו הינו שריר וקיים. הוא פועל באופן בדיסציפלינות רבות עוד מקדמת דנן. לפתרון קוראים עבודות גמר. העבודות הינן עבודות בהיקף של 5 יח”ל בתחומי הדעת השונים. במסגרתן התלמיד בוחר תחום אותו הוא חוקר ומתוכו הוא חוצב באמצעות עולם של דמיון, סקרנות ותעוזה מחשבתית פיסות של ידע חדש, או ליתר דיוק, פיסות של הבנה.

האם ביישומו של פתרון זה מצטמצמת התופעה הבלתי רצויה? האם הדבר משמר את הסקרנות, ההבנה וחדוות הלמידה ובעת ובעונה אחת משמש כמנגנון סינון למערכות השונות? התשובה לשאלות אלו הינה חד משמעית, כן חזק ויציב.

אז אם יש פתרון מה אתה רוצה מאיתנו? זו וודאי השאלה שאתם תמהים לגביה כרגע. ובכן, יש פתרון, אך הפתרון אינו שלם, ניתן אף לומר שהיישום החלקי של הפתרון עומד בעוכריו. כיום היישום  הוא חלקי ולכן אינו מובנה כעמוד התווך של הפדגוגיה.

במבנה הקיים של עבודות הגמר, התלמיד נדרש לכתוב את עבודות הגמר כחלק נפרד מהיח”ל של מקצועות הלימוד בכיתה, כלומר כתוספת ולא כחלק מהליבה. כלומר, אם התלמיד כותב עבודת גמר באזרחות הוא מחויב לעשות את בחינת הבגרות באזרחות ואת עבודת הגמר, כלומר היקף של 7 יח”ל. הדבר אינו פוטר אותו מלמידה של מקצועות נוספים או מאפשר לו מרחב נשימה בו הוא יוכל לבצע את העבודה. אין פלא אם כן שרק תלמידים מעטים בוחרים במסלול זה.

אמנם ישנן עבודות גמר המהוות תחליף לבחינת הבגרות, כלומר, מוצע מסלול עקיף בו הם אינם נדרשים להיבחן בבחינת הבגרות ובמקומה עליהם לכתוב עבודת גמר בלבד. עם זאת, התלמידים ברובם המוחלט עדיין אינם בוחרים במסלול זה. מהי אם כן הסיבה לתופעה זו של חוסר היענות מצד התלמידים והמורים ליישום הפתרון הקיים? או ליתר דיוק, מהם השינויים הנדרשים במערכות השונות שיאפשרו לבסס את עבודות הגמר ככלי המרכזי לשינוי פרדיגמת ההוראה הקיימת?

השינוי הראשון הינו הגישה. הגישה כיום הינה גישה של הקניית ידע והיבחנות על אותו מאגר נושאים הנוגע לידע שהוקנה. הלמידה דרך החקר, או לפחות, הלמידה בדרך של גילוי, אינה דבר של מה בכך, מערכות ההכשרה של המורים אינן בנויות כיום להכשרת מורים בשיטה זו.

בעיה נוספת הינה היחידה העוסקת בנושא עבודות הגמר והמפקחים השונים של מקצועות הליבה, עד שהמפקחים לא ישחררו את הרסן ובשיתוף פעולה עם היחידה לעבודות גמר יאפשרו את קיומה של האלטרנטיבה, כך שהעבודות ישמשו כתחליף לבחינות בכל המקצועות. אין שום יכולת לבטל את בחינות הבגרות, ביטול מעין זה יהווה מכה איומה על המערכת הבירוקרטית הקיימת.

השינוי צריך להתבצע מתוך בחירה ולא כהכרח, בכך טמונה חוזקתו, אך יש לאפשר את השינוי בכל המקצועות. שינוי חלקי, בו ניתן יהיה לבצע עבודות רק במקצועות הרוח, ובמסגרתו ימנע שינוי התפיסה במקצועות הריאליים, ישמרו הרעות החולות עליהן דיברנו עוד קודם לכן ולא יתאפשר שינוי מערכתי ותפיסתי כולל.

שינוי נוסף צריך להתבצע ברמה הבית ספרית. השינוי צריך להיות מובנה בשלד הארגוני והפדגוגי של בית הספר. תהליך שבו “שוט” הבגרות מאבד מזוהרו ובמקומו ישנו תהליך של חקר הינו תהליך בריא למורים ולתלמידים אך הוא טומן בתוכו הליכה לבלתי מוכר ו”כאב ראש” למערכות האדמיניסטרטיביות שלא ימהרו ליישם אותו או לפחות יישמו אותו באופן חלקי ובכך יפגעו ביעילותו.

ישנן עוד בעיות רבות ושונות, אך מהי הברירה העומדת בפנינו?

נראה שכל המערכות במערכת החינוך: המורים, ההורים, התלמידים, ארגוני המורים, מפקחי המקצועות, פקידי משרד החינוך ואפילו השר מבינים שהמערכת פועלת באופן שגוי אך נראה שכולם, באופן תמוה והזוי, חושבים שהמחיר אותו גובה המערכת הארכאית של שיטת הלימוד אינו כה גבוה. שהמחיר של בהייה במורים לאורך אינספור שעות לימוד עד לבחינות הנכספות, במקום לחיות את העולם באמצעות חקירה אינסופית, שווה את מנגנון הסינון שנקרא “תעודת בגרות”.

הבעיה היא שהם לא חושבים כך. הם וביניהם גם אנחנו חושבים אחרת, כולנו חושבים ויודעים שהשיטה מעוותת, אנחנו פשוט מתעצלים להיות הדון קישוטים של החינוך. ילדים, עבודה, לימודים וחוזר חלילה משעבדים את יומנו ולילותינו במעגל  אינסופי והמצב נותר על כנו.

השאלה המרכזית העומדת לפתחנו, היא האם את/ה הדון קישוט הבא? או לפחות, מה אני עוששה מחר בבוקר בכדי להביא את השינוי הנדרש ולהפסיק לחיות בעולם של עוול אינסופי?

דביר קפלן

מורה, מחנך ומאמין אמיתי ביכולת של טכנולוגיה להעשיר את עולם החינוך והפדגוגיה במאה ה-21.
וכמובן, מחפש אנשים שיהיו שותפים לחזון.

Fatal error: Uncaught Exception: 12: REST API is deprecated for versions v2.1 and higher (12) thrown in /home/dvirka5/public_html/dvirkaplan.com/wp-content/plugins/seo-facebook-comments/facebook/base_facebook.php on line 1273